התחלתי לרקוד ריקודי בטן בגיל שש עשרה, בקאנטרי ברעננה, ובכיתה יב' כבר רדפתי בשקיקה אחרי כל התנסות אפשרית בעולם ריקודי הבטן. הלכתי לעשרות סדנאות , התנסיתי בלימודים אצל מורות שונות, גזרתי כל פיסת מידע שמצאתי בעיתון על הנושא, האזנתי לכל צליל מוסיקה שיכולתי למצוא. הייתי מאוד צמאה לידע והתנסויות ובתהליך ארוך התחלתי למצוא את הטעם שלי, האהבה שלי, הדרך שלי בעולם ריקודי הבטן.
אחרי חצי שנה של לימודי ריקוד החלטתי שאני רוצה להופיע. ההחלטה לא הייתה מובנת מאליה כיוון שהייתי בחורה מאוד ביישנית, אבל הייתי מלאת תשוקה לריקוד והתשוקה הזאת הניעה אותי קדימה.
ההופעה הראשונה שלי זכורה לי עד היום: המורה שלי הכינה לי חליפה לצורך שתי הופעות בחג פורים - אחת ב"ויצו" והשנייה בבית אבות. לא הייתה לי הופעה מתוכננת, הגעתי להופעה עם טייפ וקלטת וכאשר נגמר צד אחד פשוט הפכתי צד והמשכתי לרקוד. למרות החובבנות שהייתה בהופעה, הנשים ב"ויצ"ו" היו מאוד חמות ומקבלות. בזכותן ובזכות התשוקה הטוטאלית לריקוד שבערה בי מהרגע הראשון, הצליחה הבחורה, הביישנית כל כך להופיע.
התקופה ההיא עמדה בסימן של ההתמכרות שלי למוסיקה ולריקוד; רקדתי בכל דקה שרק יכולתי, וגם בכאלה שלא יכולתי... ראיתי והשתתפתי בעשרות סדנאות, איבדתי עניין בבית ספר, הייתי מגיעה לשיעורים, משחילה את האוזניות של הווקמן מתחת לחולצה ושומעת מוסיקה לאורך כל השיעורים, תוך כדי שאני עושה רעידות על הכיסא בישיבה. עד היום אני היחידה שיודעת לעשות שימי בישיבה... הייתי עומדת שעות מול המראה בבית ומפנטזת איך התנועות צריכות להראות. הייתי מחפשת בתוכי איך אני רוצה שהן יראו.
התשוקה הטוטאלית לריקוד נמשכה גם בצבא, הייתי רוקדת מתחת למעיל הצבאי, הייתי פשוט מכורה.
בצבא, עם כל הביישנות, והפחד הופעתי הרבה, אז עוד בלי כוריאוגרפיות.
לקראת סיום הצבא הצטרפתי ללהקת "סהרה סיטי"; בלהקה נחשפתי ולקחתי חלק בעבודה רצינית, בשגרה מאומצת של חזרות קבועות ומסודרות, בעבודה עם כוריאוגרפיות.
מייד עם שחרורי מהצבא נסעתי עם הלהקה לקהיר.
בקהיר, מצאתי את גן העדן שלי. פשוט גן עדן. במשך ארבעה ימים לא יכולתי לדבר.
ביקשתי מהמורה שלי (טינה), המנהלת של הלהקה,לא לשוב מייד הביתה, הרגשתי שאני לא מוכנה עדיין להיפרד מהחוויה הראשונית. נשארנו עוד שבועיים או שלושה.
בקהיר מרגישים את הנשמה של הריקוד. אם עד אז הבנתי את הטכניקה, שם הבנתי את הנשמה שעומדת בבסיס הריקוד. הריקוד שם הוא דרך חיים, הריקוד הוא תוצאה של איך שאנשים חיים שם, איך שהם מתהלכים ברחוב, הסתלבט שיש באוויר, המחוות הקטנות, הדרך שבה רוכלים מדברים ברחוב, עיר שהיא כולה רומנטיקה. מועדוני הלילה של קהיר סיפקו לי חוויה מאלפת שמעולם לא חוויתי קודם. מועדוני הלילה של קהיר היו התגלמות של מה שחלמתי עליו כל החיים.
התחושה שחשתי בקהיר – שזה הבית שלי, גן העדן שלי, התגלמות החלום, הייתה חזקה ממני.
כשחזרנו המשכתי לרקוד בלהקה
, ובתהליך שלקח זמן עזבתי את הלהקה שקיבלתי ממנה המון: משמעת, אימונים מאורגנים, פתיחת דלתות לעולם ריקודי הבטן, ניסיון בהופעות, פסטיבלים, המון ניסיון בימתי – ב"סוזן דלאל", ב"ענבל", ב"פסטיבל ישראל" ובעוד אינספור מקומות ואירועים.
אחרי שעזבתי את הלהקה הופעתי הרבה לבד, עם כוריאוגרפיות שבניתי לעצמי; בבמות, בערבים של חברות היי טיק, חתונות, ימי הולדת, בפסטיבלים שונים כמו "פסטיבל מספרי סיפורים". מאוד אהבתי להופיע, היה יוצא ממני משהו אחר בהופעות, זה היה מקום לתת משהו אחר מעצמי, וזה מאוד חיזק לי את הביטחון .
כבר אז התחלתי ללמד; לימדתי במקומות רבים: סטודיואים למחול, מתנסים, מכוני כושר וכך רכשתי הרבה ניסיון.באותה התקופה חשבתי שמספיק שאני אראה את התנועות והתלמידים כבר יעקבו אחרי. כך אני למדתי, בצורה של חיקוי. לא הבנתי למה כשאני רוקדת לפניהם אף אחד לא מצליח לעשות את מה שאני עושה, זה היה נורא מתסכל.
אחרי שצברתי ניסיון בהוראה רציתי משהו שהוא שלי, מקום משלי והתחלתי ללמד בסטודיו קטן בבית.
לאורך התקופה הזאת נסעתי הרבה למצרים, הנסיעות האלה תרמו לפיתוח הסגנון האישי שלי. התחברתי למשהו הכל כך עדין והמחובר לאדמה שיש בריקוד המצרי. בריקוד המצרי התנועה היא מאוד קטנה ואז הגוף מגיב, מדובר בתהליך של שחרור, ונתינת מקום לזרימה הטבעית והאישית של הגוף.
ככל שהתחברתי לריקוד המצרי הבנתי שמשהו חייב להשתנות בשיטת ההוראה שלי, הוראה שתהיה מחוברת יותר לגישת השחרור, מציאת הזרימה האישית של הגוף. מתוך ההבנה הזאת התחלתי ללכת לדרך אחרת.
התחלתי לעבוד
בשיטה השמה דגש על התבוננות בתלמידים מהצד ולא על לרקוד לפניהם והתחלתי להסביר את התנועות בצורה מילולית יותר מפורשת. לאט לאט למדתי את מפת הגוף של כל אחד מהתלמידים, וראיתי איזה שינוי זה עושה כשאני לא רוקדת לפני התלמידים. פעם הבנות כל הזמן היו עסוקות בלחקות אותי ולא היה להן זמן להרגיש, פתאום, כשלא עמדתי לפניהן, היה להן זמן לחפש את עצמן. זה גרם לכל אחת מהן למצוא את הריקוד שלה, לרקוד אחרת.
בעקבות השינוי בגישה ,בשיטת הוראת ריקודי הבטן והרצון להתפתח רציתי לעבור למקום יותר גדול. המעבר לסטודיו הנוכחי היה מאוד טבעי וחלק.
כשהתחלתי לרקוד, במקביל להתאהבות בריקוד, מאד נמשכתי לתפירה ועבודות יד.אני זוכרת שקניתי שתי חליפות ריקוד , יד שנייה , ומכיוון שהיו בלויות היתי צריכה לתקן אותן ולשחזר את עבודת הריקמה שעליהן, דבר שהביא אותי ללמוד ולרכוש מיומנויות בריקמת חרוזים ופייטים ועיצוב גזרה. באותה תקופה התחלתי לתפור לתלמידות אחרות בגדים ותלבושות לריקודי בטן.עם הזמן הניסיון בריקוד ובהופעות עזר לי להבין את החשיבות של איכות הבד והמגע שלו עם הגוף והגזרה המחמיאה.היום כשאני
מעצבת תלבושות ריקוד, אני עושה זאת מתוך המחשבה על הרקדנית , הנוחות שלה והיכולת שלה לבטא את עצמה.
בשנים האחרונות התחלתי להתעניין בסוגים שונים של תנועה, בניהם: פלדנקרייז,יוגה וריקוד: מודרני ,היפ הופ ,אפריקאי ועוד. אני נהנית מההתפתחות שלי כרקדנית ומביאה לתלמידים את מה שאני חווה בחיים לתוך ריקודי הבטן.