ריקודי בטן

ראיון עם מיכל גלט

תגובות חזור
12
אני רוקדת כשנתיים, פעמיים בשבוע.
תמיד אהבתי ריקודי בטן, ברגע שהייתי שומעת מוסיקה ערבית ודרבוקות הייתי מתחילה לרקוד, הגוף היה מתחיל לזרום מעצמו. לפני שנתיים החלטתי ללכת על זה ברצינות.
ריקודי בטן הם פעילות הפנאי שאני הכי נהנית לעשות, הפעילות והמקום שהכי מרגיעים אותי.
הכי כיף לי בעולם לעשות את זה, כשלא טוב לי, כשאני מבואסת, אני שמה מוסיקה לעצמי ונרגעת תוך כדי ריקוד. העבודה שלי קשה ומתסכלת וזה המקום היחידי שבו אני נרגעת. זה המקום שבו אני יכולה לפרוק את המתחים של היום-יום. ריקודי הבטן פשוט מוציאים ממנו את החיובי.
ריקודי הבטן פה בסטודיו באים ממקום כל כך עמוק, מחברים אותי למקום מאוד עמוק, מקום שבו אני יכולה ממש להתחבר לעצמי.
כדי להתחבר לעצמנו אנחנו לא מחקות את אילאיל, היא מלמדת כוריאוגרפיות ועם הזמן אנחנו לומדות למצוא את המקום של כל אחת מאיתנו בתוכן. אנחנו לא המון אילאיליות קטנות, כל אחת היא משהו שונה ומיוחד לכל אחת יש את הריקוד שלה.
אילאיל עוזרת לנו לקבל את הקשיים שיש לכל אחד מאיתנו באהבה – לא להלחם בהם. לא להיות קשה עם עצמי. לומדים כאן לפתח המון סבלנות, ולקבל את ההבנה שכל דבר יגיע בזמן שלו. בתהליך הזה משהו השתחרר לי בגוף, ואת השחרור הזה אני לוקחת גם אל מחוץ לסטודיו. החופש של הגוף נעשה חלק ממני.
אני אוהבת במיוחד את סגנון הריקודים השקטים, הם אומנם יותר קשים לי, אבל אני יותר מתחברת אליהם. עם הזמן, הגוף מקבל את הריקוד הקשה. אני מפסיקה לחשוב ומתחילה לרקוד.
תגובות : ראיון עם מיכל גלט
למעלה
הוסף תגובה חדשה:
מפת האתר
>